שתף מחשבות

אז הנה נסיון עלוב לעשות משהו. אני אכתוב כאן ואפרסם בטוויטר ונראה מה יהיה. בטח אף אחד לא יקרא. גם ככה אף אחד לא קורא את הטוויטר שלי.

בזמן האחרון אני פשוט כותבת וכותבת כל דבר שעולה על רוחי בכמות מילים שהיתה מכבדת רעיונות הרבה יותר מורכבים משלי.
זה גורם לי לרצות לכתוב גם משהו שמישהו יקרא ואולי יגיב עליו כי יש לזה אפקט אחר לגמרי מלכתוב ביומן.
זה קצת מטא אבל גם יש לי כל מיני מחשבות על איך לחלוטין להסתיר את העובדה שאני זוט עני. אסור שאף אחד יוכל לקשר את הדברים אלי. בעבר כבר קישרו בין הטוויטר הסודי למיין שלי אבל גם המיין סמי אנונימי והדבר הבאמת חשוב הוא שאף אחד שמכיר אותי IRL לא ידע על מה שאני כותבת באנונימי. אבל מרוב פחד שמישהו ידע אני גם לא כותבת דברים אמיתיים בטוויטר האנונימי. שזה תכלס דיי עלוב כי אם זה המצב אז למה לעזאזל אני שם. טוב נו. אני מניחה שלמעשה אני לא לגמרי מצנזרת את עצמי שם. לפחות במה שאני כותבת על עצמי אני לא מצנזרת. כי אם זה היה תלוי רק בי אולי הייתי יכולה להיות הרבה יותר פתוחה. לא חשוב. זה יוצא לי אמורפי נורא כי אני לא יכולה באמת להסביר על מה אני מדברת.

אני בת 25 וכל הפסקה הקודמת גורמת לי להרגיש כמו ילדה קטנה שחושבת שאף אחד לא יכול להבין אותה ולא מבינה שכולם בדיוק כמוהה. כאילו, לגמרי נו שייד על טינאייג'רים, למעשה אני חושבת שהם מקבלים הרבה פחות קרדיט ממה שמגיע להם ושמזלזלים בהם המון שלא בצדק. אבל עדין יש כמה דפוסי חשיבה (שכבודם במקומם מונח) שכבר לא מתאימים לגילי וזה אחד מהם.

אני כרגע יוצאת לאט לאט מתקופה דכאונית ארוכה שהלכה והדרדרה לאורך כמעט שנתיים. מעבר לבעיות הרגשיות אני במקום טוב מאוד בחיי. 0 תלונות. אבל יש לי קשיים שונים. 
אין טראומה גדולה מאחורי כל זה. בתקופה שקדמה לפאזה הדכאונית הייתי במספר מערכות יחסים בעיתיות. למעשה להגיד מספר נותן תחושה שמדובר בהרבה. מדובר בשתי מערכות יחסים. אחת בעייתית קצת ואחת בעייתית המון, ברמה שעוד לא לגמרי סיימתי לעכל עד היום. אל תבינו אותי לא נכון. אני לא מדברת פה על איזו מערכת יחסים מתעללת או משהו קשוח כזה. אבל כן מערכת יחסים בעייתית. אולי ארחיב יום אחד. אולי לא. 

אני סטודנטית. אני גרה בדירה עם עוד 4 שותפים. יש לי משפחה גדולה ומשפחה קטנה בו זמנית. מורכב להסביר. בשם המלא שלי יש 21 אותיות. לפעמים אני חושבת איך אקרא לילדים שלי כדי שיהיה להם שם פלינדרומי בהתאמה לשם המשפחה. זה לא כי אני סוג האדם שחושב הרבה על עניינים כמו פלינדרומים אלא כי החברים הכי טובים שלי הם סוג האנשים שחושבים הרבה על דברים כאלה כמו פלינדרומים ומתמטיקה ומשחקי מילים ומדמח וכל מיני דברים אחרים של אנשים חכמים. אני לא בחורה חכמה ואין לי תחומי ענין חכמים במיוחד. אבל איכשהו תמיד הייתי בסביבה של אנשים חכמים אז למדתי להשתלב אצלם.

תחום הענין העיקרי שלי כרגע הוא להסתכל על סרטוני יוטיוב של כל מיני נשים מקשטות את היומנים שלהן ומדפדפות ביומנים מקושטים. זה ז'אנר שלם ואני יכולה לצפות בו שעות. זה מרגיע אותי. אני בזה לעצמי על זה בכל מעודי ושונאת את עצמי על זה. אבל אין לי אנרגיה שכלית לשום תחביב או עיסוק אחר מעבר לזה ולמינימום הנדרש מהתואר. זה גורם לי להרגיש שברחתי מהחיים האמיתיים במשך 25 שנות חיי. בקיץ ניסיתי לעבוד בשכר מינימום במוקד טלפוני מנומנם. זאת היתה עבודה מאוד קלה שכללה בעיקר לשבת ולחכות שמישהו יתקשר. זה הלחיץ אותי מאוד, הציפיה הזו. פרשתי אחרי 10 ימי עבודה. בזמנו רק רציתי לעזוב. עכשיו אני חשה עלובה ומפונקת כשאני חושבת על זה. הרבה מהזמן שלי אני מבלה בלהעליב את עצמי.

סוף שתף מחשבות.