האם מספיק רע בשביל להרגיש רע?

 אני כל הזמן שואלת את עצמי את זה.

(וכמובן שאם חברה טובה היתה שואלת אותי הייתי עונה שהרגשות שלה תקפים לא משנה מה הנסיבות החיצוניות. אבל אני לא מצליחה להתנער מהאשמה על כמה רע אני מרגישה כל הזמן.)

מנסה להבין מה לעשות עם עצמי.

 עוד שבועיים שלושה בת זוג שלי תעבור לכמה חודשים לגור הוסטל שיש בו "שמירת התאבדות" יותר אינטנסיבית.

לקח לי כמה ימים לעכל את העובדה שזה מאוד מעציב אותי. עבדנו קשה בחודשים האחרונים כדי לבנות לנו דירה שבאמת נעימה לנו ושכיף לנו לגור בה. 

אני לא בטוחה מה לעשות עכשיו. אני עצמי בקושי מתפקדת כרגע מרוב דיכאון ואני מפחדת מאוד שאם אני אשאר לגור לבד אני אשקע ואשקע. מצד שני האלטרנטיבה היא לחזור לגור עם המשפחה וזה נראה לי דיי בלתי נסבל כרגע. אני אוהבת את המשפחה שלי מאוד ושמחה לבלות איתם אבל אני מרגישה גם קצת צורך בשקט, ועם המשפחה שלי אין שקט.

זו התלבטות מאוד קשה וקשה לי לעשות אותה כשאני במצב רוח כלכך רע בגלל שכשאני ככה כל האופציות נראות לי גרועות מאוד. כרגע אני לא רוצה להיות לבד ואני לא רוצה להיות עם אף אחד חוץ מעם בתזוגשלי ועוד מעט זה כבר לא יתאפשר.

אני יודעת שזה הצעד הנכון בשבילה אבל לא יכולה שלא להרגיש קצת שמשאירים אותי מאחור.

מה הצורה הפיזית של החיים שלך?

לפני כמה שנים אני וחברה טובה שלי עלינו על קונספט גאוני: להגדיר את החיים שלנו על פי צורה פיזית ובכך לתאר בצורה מטאפורית את הקשיים וההצלחות שלנו.

באותה תקופה צורת החיים של אותה חברה, שסובלת מהפרעות קשב וריכוז קשות, היתה: המון אובייקטים בצורות שונות ובגדלים שונים, שאת כולם עליה לשאת באותו זמן בעודה נוסעת על גלגליות. המשקל של האובייקטים הוא לא גדול אבל הם כלכך רבים שחלקם נופלים והיא צריכה להושיט יד לתפוס אותם, אבל בזמן שהיא מושיטה את ידה לתפוס את מה שנפל, היא מפילה דברים אחרים.

אני באותה תקופה הייתי מדוכאת ואמרתי שהחיים שלי הם בצורה של קוביה קטנה בצורה מאוד מנג'בל שאין בעיה להחזיק ביד אחת. אבל הקוביב הזאת עשויה מחומר כלכך כבד שבלתי אפשרי להרים אותה מהרצפה. ואני מנסה, אני באמת מנסה, אבל בגלל שהחיים כלכך כבדים לי אני לא מצליחה להרים אותם וכתוצאה מכך אני לא מצליחה לזוז.

ואז שאלתי את בת הזוג שלי, שבדיוק היתה אחרי נסיון אובדני, "מה הצורה הפיזית של החיים שלך?".

והיא ענתה: "החיים שלי הם גז ואני מחזיקה אותם בפה שלי. וכל פעם שאני פותחת את הפה כדי לנשום חלק מהחיים בורחים לי".

עברו שנים וצורת החיים שלי השתנתה כמה פעמים מאז. 

והאמת שלא חשבתי על זה יותר מידי לאחרונה. אבל פתאום היום עלתה לי ההבנה מה הצורה הנוכחית של החיים שלי:

החיים שלי הם מערבולת מים שמסתחררת מטה מטה ואני בתוכה, בלי יכולת לעצור ובלי שום שליטה על המעשים שלי, כי החיים מטלטלים אותי כלכך חזק שכל המעשים שלי הם בסך הכל תגובה רפלקסיבית.

מטרות לשנה החדשה

 השנה לא הצלחתי לחשוב על מטרות. גם בתחילת השנה העברית לא חשבתי על מטרות מעניינות.

אני חושבת שהפסקתי להאמין שאני יכולה להשתפר או להשתנות.

שטף מחשבות 2022

 יש משהו בשנה החדשה שגורם לי לחזור לבלוג הזה. זה קורה לי כל שנה בצורה לא מודעת. אני חושבת שהתחלתי את הבלוג הזה לקראת השנה החדשה ב2018 או 2019. כרגע הוא נראה ריק, והוא באמת ריק למדי, אבל יש כמה פוסטים שהחזרתי לטיוטות.

יש משהו נורא מפתה בלכתוב בלוג. הפורמט מאוד מתאים לי. ואני גם כותבת הרבה ביומן, ובלוג יכול להיות יומן ציבורי. גם נחמד לי שאפשר להחזיר לטיוטות שזה משהו שאי אפשר לעשות בטוויטר. אבל למרות זאת אני איכשהו לא מצליחה להתמיד. כל שנה אני כותבת 2-3 פוסטים ואחר כך זה איכשהו נראה לי עלוב ואני מפסיקה.

אבל היום קראתי את כל הפוסטים הישנים פה והבנתי שהם ממש טובים. לא ממש טובים במובן שמישהו אחר יהנה מהם, כי נראה לי שבמובן הזה הם אמורפיים מידי בשביל שמישהו יהנה מהם. אבל הם טובים כי אני מבינה את עצמי בדיוק. אני קוראת את עצמי של לפני שנה ומבינה בדיוק בדיוק מה הרגשתי ולמה התכוונתי. ובגלל שהבלוג הזה יותר קליל ממה שאני כותבת ביומן אני אשכרה לא מפחדת לקרוא את מה שכתבתי כאן בעבר, וגם לזה יש ערך לדעתי. כלומר, מה שאני כותבת ככה שראוי שאחרים יקראו הוא כנראה בסדר בשביל עצמי של העתיד לקרוא אותו (זה הליך המחשבה שלי לפחות).

לפני יומיים עבדתי עם מישהי על איזה טקסט. היא ישבה והקלידה ואני ניסיתי לעזור עם ניסוחים. אבל האמת היא שהרגשתי שהיא לא באמת רצתה את העזרה שלי והיתה דיי שתלטנית. באיזשהו שלב כשהצעתי איזה ניסוח היא אמרה לי שהשפה שלי גבוהה מידי לסיטואציה ושזה לא מתאים. אבל היא אמרה את זה דיי בתקיפות והיית קצת בשוק. ואז היא שאלה אותי אלף פעם אם נעלבתי והייתי שוקיסטית מידי בשביל לענות לה שלא באופן משכנע.

הבחורה הזו היא מישהי חדשה בחיי שניסיתי להתחבר איתה. מענין אותי אם כשאקרא את זה עוד שנה היא עדין תהיה בחיי. זה מענין כי כל הסימנים צועקים לי שאנחנו לא ממש מתאימות להיות חברות. ולמרות זאת היא זורמת איתי על להתיידד ואני ממש רוצה חברים חדשים כי אני בתקופה נורא בודדה.

זאת תקופה בודדה כי בת זוג שלי בדיוק ניסתה להתאבד לפני שבועיים והייתי צריכה להתמודד עם זה דיי לבד, וגם אנשים שניסו להיות שם בשבילי לא כלכך הצליחו. מתוך הסיטואציה הזו אני דיי נואשת לחברים חדשים, אבל זו כמובן לא הדרך הנכונה להתמודד עם זה כי זו לא בדידות של "אין מספיק אנשים בחיי", אלא בדידות של "הסיטואציה כלכך קשה שאף אחד לא יכול להבין אותה ולכן אני לגמרי לבד בזה".

סוף שטף מחשבות.

הלוואי

 הלוואי שמישהו היה מושך אותי למעלה.
אבל אני תמיד נתקעת במקום של זאת שצריכה למשוך למעלה אנשים אחרים.

נתקעת זאת לא המילה הנכונה כי אני יותר ממקמת את עצמי בפוזיציה הזו שוב ושוב.
אבל כרגע אני מרגישה תקועה.
מרגישה שאין בי מספיק כוחות להרים את עצמי ברמה שהייתי רוצה ובטח שלא להרים אותה ברמה שהיא צריכה.

יש זוג שאני מכירה שהם ממש שני נחשים שאפתניים. והם דוחפים זה את זו באכזריות ובחריפות. כנראה שצריך איזשהי רמה מינימלית של כשירות נפשית בשביל להיות סוג האנשים שהם. אני גם מבינה שזאת כנראה לא הזוגיות הכי תומכת בעולם (כנראה. אני לא מכירה אותם טוב). אבל לפעמים אני מקנאת בהם. גם כאינדיווידואלים וגם כאנשים בזוגיות כזו.

~~~

בת זוג שלי חולה ממש. היא במצב נפשי נוראי. היא לא החרדה+דיכאון המילניאני הגנרי שכולנו (כולל אותי) לוקים בהם.
היא מה שעולה לראש כשחושבים על חולי נפש אמיתיים. היא מוכרת ע"י ביטוח לאומי כבעלת 100% נכות נפשית והיא עומדת לקבל סל שיקום. היא יצאה לא מזמן מאשפוז חירום של חודש וחצי.

אני כותבת את כל הדברים האלה כי אני מתקשה לקבל אותם.
אבל אני צריכה לקבל אותם.
חייבת.

נעלבתי

ביקשתי עזרה והאינסטינקט הראשוני שלך היה להגין על עצמך. זה מעליב.

אני מבינה אוקיי? אני מבינה את כל מה שהביא אותך למצב שבו לשמור סוד זה הדבר הכי חשוב ושהחרדה מהחיטוט של אנשים בסודות שלך היא עצומה.

אבל אני מצפה שאחרי שנתיים של זוגיות אולי תדעי כבר שאני לא מחפשת לחטט לך בסודות. ואולי אפילו שתדעי שזה בסדר לא לשמור סודות מפניי.

אין לי סבלנות יותר אבל אני צריכה להעמיד פנים שיש לי ואין לי כוח לזה יותר.

נמאס.

דיי.

אבל אי אפשר להגיד את זה.

צריך להיות שקטה ורגועה ונחמדה תמיד.

חברה טובה שלי סיפרה לי שבהתקף זעם ועצבים היא צרחה על בן זוג שלה. 

אני לא יכולה לעשות את זה איתך כי התוצאה של זה תהיה הרסנית. את לא תעמדי בזה אם אני אביע כעס אפילו בצורה הכי רכה שלו. ליטרלי לא תעמדי בזה.

קשה לי. קשה לי להחזיק את עצמי.

אבל אין שום ברירה.