באותה תקופה צורת החיים של אותה חברה, שסובלת מהפרעות קשב וריכוז קשות, היתה: המון אובייקטים בצורות שונות ובגדלים שונים, שאת כולם עליה לשאת באותו זמן בעודה נוסעת על גלגליות. המשקל של האובייקטים הוא לא גדול אבל הם כלכך רבים שחלקם נופלים והיא צריכה להושיט יד לתפוס אותם, אבל בזמן שהיא מושיטה את ידה לתפוס את מה שנפל, היא מפילה דברים אחרים.
אני באותה תקופה הייתי מדוכאת ואמרתי שהחיים שלי הם בצורה של קוביה קטנה בצורה מאוד מנג'בל שאין בעיה להחזיק ביד אחת. אבל הקוביב הזאת עשויה מחומר כלכך כבד שבלתי אפשרי להרים אותה מהרצפה. ואני מנסה, אני באמת מנסה, אבל בגלל שהחיים כלכך כבדים לי אני לא מצליחה להרים אותם וכתוצאה מכך אני לא מצליחה לזוז.
ואז שאלתי את בת הזוג שלי, שבדיוק היתה אחרי נסיון אובדני, "מה הצורה הפיזית של החיים שלך?".
והיא ענתה: "החיים שלי הם גז ואני מחזיקה אותם בפה שלי. וכל פעם שאני פותחת את הפה כדי לנשום חלק מהחיים בורחים לי".
עברו שנים וצורת החיים שלי השתנתה כמה פעמים מאז.
והאמת שלא חשבתי על זה יותר מידי לאחרונה. אבל פתאום היום עלתה לי ההבנה מה הצורה הנוכחית של החיים שלי:
החיים שלי הם מערבולת מים שמסתחררת מטה מטה ואני בתוכה, בלי יכולת לעצור ובלי שום שליטה על המעשים שלי, כי החיים מטלטלים אותי כלכך חזק שכל המעשים שלי הם בסך הכל תגובה רפלקסיבית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה