הלוואי שמישהו היה מושך אותי למעלה.
אבל אני תמיד נתקעת במקום של זאת שצריכה למשוך למעלה אנשים אחרים.
נתקעת זאת לא המילה הנכונה כי אני יותר ממקמת את עצמי בפוזיציה הזו שוב ושוב.
אבל כרגע אני מרגישה תקועה.
מרגישה שאין בי מספיק כוחות להרים את עצמי ברמה שהייתי רוצה ובטח שלא להרים אותה ברמה שהיא צריכה.
יש זוג שאני מכירה שהם ממש שני נחשים שאפתניים. והם דוחפים זה את זו באכזריות ובחריפות. כנראה שצריך איזשהי רמה מינימלית של כשירות נפשית בשביל להיות סוג האנשים שהם. אני גם מבינה שזאת כנראה לא הזוגיות הכי תומכת בעולם (כנראה. אני לא מכירה אותם טוב). אבל לפעמים אני מקנאת בהם. גם כאינדיווידואלים וגם כאנשים בזוגיות כזו.
~~~
בת זוג שלי חולה ממש. היא במצב נפשי נוראי. היא לא החרדה+דיכאון המילניאני הגנרי שכולנו (כולל אותי) לוקים בהם.
היא מה שעולה לראש כשחושבים על חולי נפש אמיתיים. היא מוכרת ע"י ביטוח לאומי כבעלת 100% נכות נפשית והיא עומדת לקבל סל שיקום. היא יצאה לא מזמן מאשפוז חירום של חודש וחצי.
אני כותבת את כל הדברים האלה כי אני מתקשה לקבל אותם.
אבל אני צריכה לקבל אותם.
חייבת.
